מעשירון עליון לעשירון תחתון ברבע שעה

חנוכה, דצמבר 2010

פסלי דינוזאורים ענקיים בכניסה, דמויות מ100 שנות קולנוע, עשרות חנויות מזמינות וריח מגרה של פופקורן באוויר, זהו הסינמה סיטי בראשון לציון. ושם, בלב הסינמה, מארגנת חברת הייטק חגיגת חנוכה לעובדי החברה ומשפחותיהם: ממתקים מכל טוב, בייגל'ס טריים עמוסי סלמון וירקות, מיטב פירות העונה קלופים ומוכנים למאכל, שתייה מכל סוג, ומתנות רבות חיכו לילדים והוריהם שהגיעו לחגוג. הכול טרי, מזמין, ובכמויות אדירות שהספיקו, להערכתי, ל200-300 איש. נוסף על כל אלה, היינו, אנו, הגובהטרון, אחראים על התוכנית האומנותית, שכללה סדנת להטוטנות ובה עשרות כלי קרקס צבעוניים מסוגים שונים, אומני קיפול בלונים שקיפלו צורות מגוונות ומעניינות ודמויות קביים ברוח החג. ל"קינוח" הוזמנו הילדים להיכנס לסרט, בתלת מימד כמובן.

ככה זה כשאתה חי בעשירון העליון.

האירוע החל בטפטוף קל של אנשים, ובשיאו נכחו במקום כ15 ילדים וכ30 מבוגרים. מהר מאוד, אחרי שנשנשו משהו,קיבלו בלון ועשו ג'אגלינג, הם נכנסו לסרט ואנחנו קיפלנו את הציוד ושמנו פעמינו לאירוע הבא.

רבע שעה ועשרים קילומטר אחרי, כבר היינו שם. בעולם אחר, אפל ולא מוכר, שונה בתכלית מהמקום ממנו כרגע באנו.

פרדס כץ, בני ברק . חושך, בלטות שבורות, הומלסים שיכורים ועכברושים קיבלו את פנינו. החברה המסחרית שהזמינה אותנו מרימה מדי שנה אירוע תרומה לקהילה, והפעם הם יזמו פעילות חנוכה לילדי השכונה, שכוללת יצירה, הופעת להטוטנות וסופגניות.

כשהגעתי חיכו לי 80 ילדים אתיופים בתוך מועדונית קטנטנה, ועוד 6 מעובדי החברה שהיו מלאי רצון טוב ונכונות לעזור ולתרום, אך גם מתוסכלים ואובדי עצות, אם בשל חוסר הניסיון בהפעלת ילדים,ואם בגלל מספרם הרב. הרגעתי את העובדים שהם בידיים טובות, וניגשתי לעבודה.מיקמתי במה מאולתרת, פרשתי את כל כלי הלהטוטנות על שולחן שבור, הכנתי את ההגברה (תוך סיכון חיים בהתחשמלות…), והסתובבתי לקרוא לילדים, מה שהתגלה כמהלך די מיותר. כולם כבר עמדו מאחורי סקרנים ונכונים לקראת ההופעה…נשמתי עמוק והתחלתי.

ההופעה עברה בכיף. הילדים צפו בעיניים כלות ומשתאות, מחאו כפיים והגיבו בהתלהבות. נהניתי מכל רגע, וכך גם הילדים. מראש הזהירה אותי הלקוחה שהילדים "בעייתיים, מופרעים ומשתוללים" ואולי זאת הייתה דרכה המיוחדת לומר…אפרו ישראלים? הבנתי שהילדים ה"בעייתיים" שהובטחו לי בסה"כ צמאים למעט תשומת לב, יחס חם ו…הופעה טובה?! וכשהם מקבלים את מבוקשם הם ככל הילדים חמודים,מפרגנים ואוהבים.

במהלך ההופעה, הזמנתי אלי לבמה מתנדב, ילד קטן בערך בן 4, בגיל של הבן שלי, יותם. הוא לא דיבר מילה בעברית. החולצה שלו הייתה קרועה ומקומטת. במבט מהיר בקהל לא מצאתי את אמא שלו ורק אז הבנתי מה מוזר לי- אף אחד מהילדים לא בא עם ההורים שלו…בגיל שבו אני לא נותן ליותם לרדת למטה לבד, הילדים הללו הגיעו ושהו שעות, לבדם.

בסוף ההופעה חולקו סופגניות. הילדים עטו על הסופגניות כמוצאי שלל רב, אכלו עוד ועוד ולא יכולתי שלא לחשוב עבור כמה מהם זוהי ארוחת הערב??? שוב ושוב עלו בראשי הררי הבייגלס והפירות שנשארו זרוקים של השולחנות באירוע בראשל"צ, שהיו יכולים להאכיל פה את כל הילדים.מה לעשות, ככה זה כשאתה חי בעשירון התחתון…

המרחק הפיזי בין שני האירועים היה כל כך קטן, אך הפער, כל כך גדול. בשעה אחת ראיתי את הפערים האדירים בין העשירון העליון והעשירון התחתון במדינה. מנחמת אותי העובדה שהצלחתי דרך הג'אגלינג, הליצנות והחיוך להגיע גם לאלה וגם לאלה.. לרגע אני לא שוכח את המבטים של אותם ילדים שהצלחתי ולו לרגע, לשמח את ליבם ולגרום להם לרגע של אושר בחיים.

בדרך הביתה, מהורהר עד נוגה, קיבלתי סמס מהלקוחה שהחזיר לי את החיוך:

אורי, יש לך אור בשם אבל בעיקר בעיניים ובלב! תודה ענקית על החיוכים שנתת לילדים, על הסבלנות והאומץ…מאוד התרגשתי הערב!

תודה וחג שמח.