למי שנראה לו שכמו הגלגל, גם הקביים הומצאו על ידי האדם הלבן… יש לי חדשות מרעישות!

קביים, מסתבר, נמצאים עמוק בלב התרבויות האפריקאיות. גם אצלם הם אלמנט של אמנות תיאטרלית, אך יש להם שם גם מימד נוסף, מאגי, מיסטי …

שמי מעיין בראון, ואני עובדת בגובהטרון כבר 3 שנים, הולכת על קביים, מלהטטת ומקפלת בלוני צורות.

3 חודשים חייתי בסנצ'ו, כפר קטן בקמרון שבמערב אפריקה, במסגרת משלחת התנדבותית של אוניברסיטת בן גוריון, יחד עם עוד 6 חבר'ה. לימדנו בתיכון המקומי, הפעלנו את הילדים אחר הצהריים, העשרנו את הקהילה במגוון פרויקטים ופעילויות והועשרנו בשפע התרבותי ובשמחת החיים הנפלאים שבמקום. זו הייתה חוויה בלתי נתפסת שהעניקה לכולנו המון, אישית וכקבוצה. בתנאים הדלים שבהם חיינו, גילינו ולמדנו המון על השוני ועל הדמיון בין חיינו בארץ לחייהם שם. מידת הדמיון שגילינו הייתה רבה באופן מפתיע והוכיחה לנו פעם נוספת שעל אף השוני הנראה לעין, הפער הכלכלי ומרחב האפשרויות, בבסיס, בני-אדם הם בני-אדם.

במהלך שהותנו שם זכינו להיות נוכחים במספר טקסים שבטיים. אתם יכולים לדמיין את גודל הפתעתי כשגיליתי שגולת הכותרת היא הולכי קביים! כן, כן, ממש כמוני, ממש כמו בגובהטרון.

בתרבות שבט ה- Mbo (השבט הדומיננטי באזור שבו חיינו), יש מקום חשוב ומשמעותי לטקסי ה"ג'וג'ו", הכינוי המקומי לכשפים ולמאגיה. טקסי הג'וג'ו מהווים את השיא בחגיגות מסורתיות, כמו נישואים, לוויות וחגיגות שבטיות שונות. בטקסים ניתן לראות אנשים הלבושים בתלבושות שבטיות ובתחפושות ביזאריות, לעתים אף מעט מפחידות, עם מסכות ואביזרים שונים, רוקדים וקופצים לצלילי התיפוף והנגינה וכולם רוקדים ומריעים להם. קיימות מגוון דמויות ג'וג'ו, אך הנערצת ביותר שם היא דמותו של הולך הקביים. לבוש במיטב העלים, הצבעים והקישוטים הטבעיים שיש בכפר, הוא צועד, ענק ומרשים, כשכולם סביבו צוהלים ומריעים, מתפעלים מיכולתו המיסטית לצעוד על 2 מוטות מעץ. מבחינתם, מסוגלות שכזו גובלת בקסם, כישוף… ומהווה הבעת תודה גדולה והערכה לאלים.

בעודי עומדת מולם, נפעמת ונרגשת מהגילוי, מנסה להגניב איזה צילום או שניים, שאוכל להוכיח בארץ שכל זה באמת קרה, חשתי גאווה מסוימת על המכנה המשותף שלי ושלהם…

ואז מחשבה מדהימה חלפה במוחי. ייתכן שלו נולדתי גם אני כאן בסנצ'ו, כילדה אפריקאית, עדיין הייתי מעבירה כיום את ימיי בהליכה על קביים, משמחת ילדים ואנשים רבים.

לפני שנסעתי, עבדתי עד הרגע האחרון… עליתי על הקביים, לבושה ומאופרת, לשמח ולהצחיק ילדים באירועים שונים וססגוניים. פתאום הייתי אורחת באירוע שכזה, ססגוני לא פחות, שמח ורועש, מלא חיים, שירים וריקודים. שוב המחשבה על כמה שאנחנו דומים העלתה חיוך על שפתיי…

חנוכה, דצמבר 2010

פסלי דינוזאורים ענקיים בכניסה, דמויות מ100 שנות קולנוע, עשרות חנויות מזמינות וריח מגרה של פופקורן באוויר, זהו הסינמה סיטי בראשון לציון. ושם, בלב הסינמה, מארגנת חברת הייטק חגיגת חנוכה לעובדי החברה ומשפחותיהם: ממתקים מכל טוב, בייגל'ס טריים עמוסי סלמון וירקות, מיטב פירות העונה קלופים ומוכנים למאכל, שתייה מכל סוג, ומתנות רבות חיכו לילדים והוריהם שהגיעו לחגוג. הכול טרי, מזמין, ובכמויות אדירות שהספיקו, להערכתי, ל200-300 איש. נוסף על כל אלה, היינו, אנו, הגובהטרון, אחראים על התוכנית האומנותית, שכללה סדנת להטוטנות ובה עשרות כלי קרקס צבעוניים מסוגים שונים, אומני קיפול בלונים שקיפלו צורות מגוונות ומעניינות ודמויות קביים ברוח החג. ל"קינוח" הוזמנו הילדים להיכנס לסרט, בתלת מימד כמובן.

ככה זה כשאתה חי בעשירון העליון.

האירוע החל בטפטוף קל של אנשים, ובשיאו נכחו במקום כ15 ילדים וכ30 מבוגרים. מהר מאוד, אחרי שנשנשו משהו,קיבלו בלון ועשו ג'אגלינג, הם נכנסו לסרט ואנחנו קיפלנו את הציוד ושמנו פעמינו לאירוע הבא.

רבע שעה ועשרים קילומטר אחרי, כבר היינו שם. בעולם אחר, אפל ולא מוכר, שונה בתכלית מהמקום ממנו כרגע באנו.

פרדס כץ, בני ברק . חושך, בלטות שבורות, הומלסים שיכורים ועכברושים קיבלו את פנינו. החברה המסחרית שהזמינה אותנו מרימה מדי שנה אירוע תרומה לקהילה, והפעם הם יזמו פעילות חנוכה לילדי השכונה, שכוללת יצירה, הופעת להטוטנות וסופגניות.

כשהגעתי חיכו לי 80 ילדים אתיופים בתוך מועדונית קטנטנה, ועוד 6 מעובדי החברה שהיו מלאי רצון טוב ונכונות לעזור ולתרום, אך גם מתוסכלים ואובדי עצות, אם בשל חוסר הניסיון בהפעלת ילדים,ואם בגלל מספרם הרב. הרגעתי את העובדים שהם בידיים טובות, וניגשתי לעבודה.מיקמתי במה מאולתרת, פרשתי את כל כלי הלהטוטנות על שולחן שבור, הכנתי את ההגברה (תוך סיכון חיים בהתחשמלות…), והסתובבתי לקרוא לילדים, מה שהתגלה כמהלך די מיותר. כולם כבר עמדו מאחורי סקרנים ונכונים לקראת ההופעה…נשמתי עמוק והתחלתי.

ההופעה עברה בכיף. הילדים צפו בעיניים כלות ומשתאות, מחאו כפיים והגיבו בהתלהבות. נהניתי מכל רגע, וכך גם הילדים. מראש הזהירה אותי הלקוחה שהילדים "בעייתיים, מופרעים ומשתוללים" ואולי זאת הייתה דרכה המיוחדת לומר…אפרו ישראלים? הבנתי שהילדים ה"בעייתיים" שהובטחו לי בסה"כ צמאים למעט תשומת לב, יחס חם ו…הופעה טובה?! וכשהם מקבלים את מבוקשם הם ככל הילדים חמודים,מפרגנים ואוהבים.

במהלך ההופעה, הזמנתי אלי לבמה מתנדב, ילד קטן בערך בן 4, בגיל של הבן שלי, יותם. הוא לא דיבר מילה בעברית. החולצה שלו הייתה קרועה ומקומטת. במבט מהיר בקהל לא מצאתי את אמא שלו ורק אז הבנתי מה מוזר לי- אף אחד מהילדים לא בא עם ההורים שלו…בגיל שבו אני לא נותן ליותם לרדת למטה לבד, הילדים הללו הגיעו ושהו שעות, לבדם.

בסוף ההופעה חולקו סופגניות. הילדים עטו על הסופגניות כמוצאי שלל רב, אכלו עוד ועוד ולא יכולתי שלא לחשוב עבור כמה מהם זוהי ארוחת הערב??? שוב ושוב עלו בראשי הררי הבייגלס והפירות שנשארו זרוקים של השולחנות באירוע בראשל"צ, שהיו יכולים להאכיל פה את כל הילדים.מה לעשות, ככה זה כשאתה חי בעשירון התחתון…

המרחק הפיזי בין שני האירועים היה כל כך קטן, אך הפער, כל כך גדול. בשעה אחת ראיתי את הפערים האדירים בין העשירון העליון והעשירון התחתון במדינה. מנחמת אותי העובדה שהצלחתי דרך הג'אגלינג, הליצנות והחיוך להגיע גם לאלה וגם לאלה.. לרגע אני לא שוכח את המבטים של אותם ילדים שהצלחתי ולו לרגע, לשמח את ליבם ולגרום להם לרגע של אושר בחיים.

בדרך הביתה, מהורהר עד נוגה, קיבלתי סמס מהלקוחה שהחזיר לי את החיוך:

אורי, יש לך אור בשם אבל בעיקר בעיניים ובלב! תודה ענקית על החיוכים שנתת לילדים, על הסבלנות והאומץ…מאוד התרגשתי הערב!

תודה וחג שמח.

בר המצווה של אמיתי

מהרגע הראשון בו דיברתי עם ריקי, אמא של אמיתי, ידעתי שלא רק שהגובהטרון יגיעו לחגוג איתו, אלא שאני בעצמי אגיע להופיע שם בחגיגת בר המצוה שלו. אף על פי שהיא תהיה בחנוכה, בשיאם של אירועים – חגיגות, הופעות אש,קבלות פנים ופסטיגלים.

הקליק נוצר כבר בשיחה הראשונה. ריקי סיפרה על אמיתי. על היותו ילד חמוד, רגיש, מיוחד, ו…אוטיסט. אמיתי סבל מאי אספקת חמצן למוח בשעת הלידה. הרופאים נתנו לו סיכויים מעטים לחיות כבר משעתו הראשונה. "זה ייקח שעות…" הם אמרו. כשאמיתי סרב להיכנע נתנו לו ימים, אחר כך חודשים, אח"כ שנים ולבסוף הבינו שהוא כאן כדי להישאר. נכון, עם לא מעט קשיים, אך עם המון נחישות, רצון ותמיכה אוהבת של ההורים, אמיתי גדל והפך להיות נער מקסים וחייכן, והנה הוא כבר נער בר מצווה.

ריקי סמכה עליי ונתנה לי את החופש האומנותי לעשות כל שבידי כדי שיהיה שמח בחגיגה, ושאמיתי והאורחים ייהנו מחגיגה מיוחדת ושונה, כזאת שיזכרו עוד זמן רב.

יום בר המצוה הגיע. עם לא מעט חששות (ופקקים..) נסענו לנתיבות. התחלנו את האירוע בקבלת הפנים, בשתי דמויות קביים מרהיבות של אדון וגברת. כשאמיתי ראה אותנו, וחיוך ענק התפשט על פניו, הבנו שאנחנו הדבר הנכון במקום הנכון. האורחים נכנסו לאיטם. משפחה, חברים, רופאים של אמיתי, כולם בשמחה גדולה ובאווירה חגיגית.

את הדלקת הנרות והברכה של ריקי, האימא, שמענו בחצי אוזן תוך החלפת התלבושות, אך כשאמיתי עלה לברך, האולם כולו עמד מלכת, וגם אנחנו עצרנו נשמתנו. לאט לאט, בהתרגשות אך בנחישות, מילה אחר מילה הודה אמיתי לאורחים, ברך אותם לחג, ולא הותיר עין אחת יבשה. גם את שלנו.

במהלך הריקודים פתחנו בפעילות להטוטנית. אני הסתובבתי בין האורחים עם כדורי ג'אגלינג מוארים ומחליפי צבעים כראוי לחג החנוכה. נרקיס פתחה את סדנת הלהטוטנות ומהר מאוד התמלאה הרחבה במגוון הכלים הצבעוניים. המסיבה הייתה בשיאה. המבוגרים רקדו, הילדים שיחקו, החגיגה הייתה מושלמת.

עם בוא הקינוחים התעייף אמיתי, וביקש ללכת. ריקי, שהייתה מוכנה לכך, לקחה אותו הביתה. אנחנו נשארנו לחגוג עם האורחים. קינחנו כשאני מסתובב בין השולחנות ובין האורחים עם כדורי קריסטל שקופים, בעוד נרקיס מהממת אותם עם בועות סבון ענקיות שהותירו את האורחים פעורי פה.

סיימנו את הערב מרוגשים ונפעמים. נפרדנו מריקי ושאר האורחים בחיבוקים ונשיקות. היא הודתה לנו על הערב המהמם, ואנחנו הודינו לה על ההזדמנות שניתנה לנו לקחת חלק בחגיגת בר המצווה המרגשת הזאת.

כמי שראה מאות מסיבות בר מצווה, ברית/ה וחתונה, נדירים המקרים שאני מצליח להתרגש כל כך באירוע, ולקחת את זה באופן אישי. מסוג האירועים שמזכירים לי למה אני כל כך אוהב את מה שאני עושה, ואיזה כיף שאפשר להיות מופתע וליהנות גם באירוע המי יודע כמה…

תודה לך אמיתי, תמשיך להיות ילד מקסים, אשמח לבוא לחגוג איתך גם בחתונה שלך, אינשאללה…

אורי ארבל, גובהטרון

דצמבר 2010